עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

קטנה וחצופה. עצבנית,בעלת אישיות גבולית. מוקפת באנשים רק מבחינה חיצונית.
כבר לא חותכת ולא משקרת. ולא מעשנת וכבר לא חולמת.
חייתי על מוזיקה, היא הייתה האור שלי. היום אני כבר אמא בתוך משפחה.
זוכרת את כל הדברים הכואבים. מחוברת לכולם אבל מרגישה בחוץ. מביעה את עצמי בכתב. שונאת פנים מול פנים
שונאת לחבק. ונואשת לחיבוק. מצפה יותר מידי. שואפת גבוהה. נופלת לתהומות.
בעלת מוטו. "תסתכל למטה, ותפסיד דברים טובים. תסתכל למעלה ולא תראה את התהום שאליה נופלים.
חסרת רגשות חברתיים, שונאת מוסכמות חברתיות, ואנשים טיפשים
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
חלומות
•  ללכת, לנוע
•  להיות חופשי אדם מאושר
•  ללכת ברוח, ולא להיות
•  תלוי בדבר.
סוכריות 10/2/2009
06/01/2018 14:31
מלוכלכת מבפנים
סוכריות הופכות לסיגריות, נשיקות הופכות לסקס. סודה הופכת לוודקה. זוכרת שפעם להגיע גבוה היה להתנדנד בגן שעשועים ?
חלומות..הכל מתחיל ונגמר בהם כמה קלישאי להתחיל ככה, ככה זה אמיתי..
לפני הכל כשעוד הייתי בגן חלמתי על איזו סוכרייה טעימה עם העטיפה הכי זוהרת והטעם הכי מיוחד
מה לא עשיתי כדי לקבל אותה..חלמתי שיתנו לי אותה עם הקדשה של "הילדה הכי יפה" או הכי חכמה ובלה בלה 
הייתי יכולה להרוג מישהו ולהיות הכי טוב באיזה משהו כדי "לזכות בפרס"..
כשגדלתי. לא הרבה אחרי חלמתי על הנשיקה הראשונה..
שתיהיה רומנטית.. מהגבר או האישה המושלמים..כי מגיע לי הטוב ביותר לא?
(זה התנפץ לי בפנים)
פעם הייתי משקיעה..והשאיפות היו גבוהות
משהו השתנה ולא שמתי לב..
משהו כבה בתוך הלב 
פתאום מבלי לשים לב הלהב של הסכין חדר לי לתוך הלב
עמוק הרבה יותר ממה שזה ניראה.. וחתך את כל ורידי האהבה שבי
משהו מסתתר שם למרות הכל
מחכה לניצוץ שיבוא מתוך ההמון
וכשיבוא אותו ניצוץ
הכל יהיה הרבה יותר טוב
נזכרת באותם ימים ובאותם חלומות ישנים
חוזרת להתגעגע
והשאיפות יתפסו גובה
גובה שאנני יכולה למלא..
זה נכון שעצובים לפעמים
וזה נכון שזה כואב הרבה יותר מירייה אמיתית בחזה
והרבה פעמים שהכאב בא הוא לא הולך
ואם מישהו לוקח לי אותו
יש מישהו אחר שיחזיר..
אף אחד לא יוכל כנראה לאחסן אהבה בתוך חלל של כאב
כמו שאף אחד לא יוכל למחוק את החיוך שמחכה לרגע המתאים לצאת
אז נכון פעם חיכתי לסוכרייה טובה שהיום כבר הפכה לסיגרייה מסריחה
ופעם חיכתי ללהט של הנשיקה הראשונה שהפכה לאיזה כאב..
ופעם שתיתיו את הסודה המוגזת שהפכה לוודקה משכרת
כמו שפעם להגיע גבוה היה להתנדנד בגן שעשועים..
וגם, לצייר ציורים קטנים, עם העננים.
0 תגובות
ריק מתוכן 6/12/2008
06/01/2018 14:13
מלוכלכת מבפנים
ריק מתוכן עולמך 
דמותך מוטלת על רצפה 
המכוסה אבק 
לאט לאט 
בשקט בלי ששמת לב 
את חייך שוב החזרת למאבק. 

רק תפל שולט עכשיו 
ומה יהיה ואיך פותרים 
כבר לא חשוב בכלל 
בחיוך את מחבקת כל משפט 
שרק גורם לך להתרחק, אבל... 

אין לך בית חם לחזור אליו 
ואין לך לב רחום אשר יאהב, 
ואין לך איך לקשור הכל בחוט זהב. 

זה עובר, 
את מקווה שכל זה יעלם 
בלי שתושיטי יד לסוף 
זה לא עוזר 
אם לא תביני זו את שמשנה 
זה לא יפסיק לרדוף. 

הכחשה כבר לא יפה לך 
לא תצליחי לשכנע שאת לא רואה, 
כל כך טועה, 
ובינתיים כל מה שרצית כל כך 
עדיין לא קרה. 
0 תגובות
הצלקות שעל ליבך - נכתב ב 9/11/2008
06/01/2018 13:24
מלוכלכת מבפנים

זה הדמעות שמתמוססות לי בפה

והטעם המר שבכל דבר.

כבר שבוע ללא קולה. והנה ה"תסס"

של הפחית החדשה

הלגימה. לתוך הפה.

והטעם הנורא.

זה טעם של דם. ממקור לא ברור.

מהנשמה.

 

כמו חזיר שנולד.

או תינוק- בן אנוש

אבל לי מתאים תאור החזיר יותר

כולו מכוער- נולד. צווחה ראשונה

לא ברורה , שונה משל שאר החיות.

חי את חייו בזבל. ולבסוף נשחט.

ככה הלב שלי.

 

פרפקציונסטיות תהרוג אותי.

או החוסר מוטיבציה.

 

או הזיכרונות.

 

אני מנסה להחיות את עצמי. להיות נערה מתבגרת.

להתרועע עם גברים

ושוב אני נחשקת.

ושוב רוצים אותי.

ושוב אני תפוסה ואהובה.

ושוב אני אוהבת תהרגשה.

ושוב סקס מפריע לי.

 

ושוב אני בוכה.

ובוכה

ובוכה.

 

(כבר לא חותכת. כבר לא קופצת, כבר לא נושמת.)

 

כבר לא רוצה

 

רק בוכה.

0 תגובות
חמימות חולפת נכתב ב 9/10/2008
04/01/2018 10:38
מלוכלכת מבפנים
שוב חלפה בראשה מחשבה חדה על התאבדות. אולי, פשוט, לא להיות יותר. להיאסף מרצון, אחת ולתמיד, אל החלל הריק הסוגר עליה מכל עבר. לקפוץ מחלון חדרה אל המדרכה. לשים קץ לכאב הפנימי המטריף את דעתה. היא הביטה למטה, אל רגליה. אלא שאף אחד לא חשק בהן עוד. הרגשת המיאוס עלתה בה. ירכיה היו שמנות מדי. בעיקר החלק הפנימי, הרך, מעל לברכיים. הכעס על עצמה התערב בכעס על אחרים. באותה רגע ידעה, הגיע הזמן לעוד חתכים, והפעם ברגליים. מאז ימי ילדותה נשאה בארנקה סכין חיתוך קטנה. היא הייתה איתה תמיד, ידידתה החשאית, בדומה לשפתון או למסרק אצל נערות ונשים אחרות. הגיע השעה להשתמש בה שוב. היא התישבה על אדן החלון ומתחה את רגליה מעל הרחוב. ידה הייתה יציבה לחלוטין כששלפה בתנועה מיומנת את להב הסכין וקירבה אותו אל העור שבפנים ירכיה לאחר רגע של היסוס נעצה את הלהב בירכה השמאלית ומשכה אותו לאט ובכוח כלפי מעלה. מותירה פס חיוור ישר כסרגל בבשר הירך. כעבור כמה שניות בצבצו טיפות הדם הראשונות מן החתך הטרי שהסתיים קרוב למפשעתה, וזרמו במורד ירכה. היא עדיין לא חשה כאב, משהו בתוכה היה מטושטש ורדום כמו הפה אחרי טיפול שינים. היא רצתה את הכאב, רצתה להתעורר אליו להרגיש שהיא חיה. לכן הביאה את הלהב גם אל ירכה הימנית ונעצה אותו לאט בבשרה בידיוק במקום בו התחיל החתך בצד השמאלי ויכול להיות שהיא גם בכתה.
0 תגובות
החיים מבחוץ 12/9/2008
02/01/2018 23:15
מלוכלכת מבפנים
מישהו פעם חשב איך זה, לעמוד בצד, כשכולם מדברים, כשכולם נהנים, צוחקים, מצטלמים, מבלים עם חברים, יוצאים, אוכלים, שותים, מקלים על יומם? 
מישהו הסתכל פעם מחוץ לתמונה ההרמונית הזאת, מישהו הסתכל בשולי התצלום? וראה את האישה הזו, שכלל לא שמה לב שמצלמים, שעיניה מזוגגות בכיוון שונה מהמצלמה, לא מבחינה שמנציחים את הבדידות שלה בפעולה פולשנית כמו צילום? 
הם תמיד מחייכים בתמונה, המצולמים, כאילו יש רק רגעים יפים בחיים, כאילו אלה החיים שלהם, בפאב הזה, בבריכה הזאת, ורק החליטו לצלם אותם ברגע לא מודע. 
איך נראת אישה שבדידותה גדולה ממנה? איך נראת האישה שרגעייה המחויכים מעטים מכדי לצלם אותם? איך נראת האישה שמשתדלת לא להצטלם? 
תסתכלו על התמונות, כולם שם, כולם עושים הכל, אבל יש את המישהי הזו שעומדת בצד וחיה את החיים שלהם במקרה הטוב ובמקרה הרע לא חיה כלל. ימים על ימים עם הטלוויזיה בבית, עם הספר, מהעבודה הביתה, למיטה ולקום ליום חדש שדומה לקודמו. אוכל הוא סתם משהו אורגני שמונח על הצלחת ויש לו אותו טעם כמו מה שהיא אכלה אתמול, כי ארוחות הם לא האוכל אלא מי שאוכל בחברתכם, מקלחת היא אותה מקלחת ששורפת את העור- במים הכי חמים לוודא שעוד חיים, יום אחרי יום, בשביל מה להתבשם? בשביל מה להתאפר? מה, כבר עבר יום שלם מאז שהוא התקלחה בפעם האחרונה? 
גם אין לה חברים, או לפחות לא הרבה, או הרבה לא אמיתיים. אחת להמון זמן היא מוצאת ידיד ותיק ויוצאת איתו לבילוי שמעניק לה רגעי חסד, רגעי חסד שמחזיקים את הבטחון העצמי שלה איכשהו מעל קו המים, ומזכירים לה עד כמה נחמד זה חברים, כמה פופולרי היא יכולה להיות, כמה היא נראת כמוהם אם מסתכלים לרגע. ואז היא חוזרת הביתה והכל חוזר לקדמותו, הבדידות פשוט חריפה יותר. האמת שלה ואין לה אהבה. מדי פעם היא רואה איזה בחור מנשק בחורה או מרפרף בידו עליה, והמחווה הזאת, הכל כך פשוטה, היומיומית, מזכירה לה, וגורמת לה להשתוקק כל כך, איך זה להרגיש נאהבת, לדעת שחושבים עליך, שהיא חלק משמעותי בתמונה של מישהו אחר, שגם היא שחקנית בהצגה של כולם. או בהצגה של מי שהרס את היופי הנתעב הזה. 
אבל היא כבר לא זוכרת איך להיות אחרת, היא "התרגלה לעצמה", שקט יכול להיות דבר שמוציא מהדעת, אבל גם אליו מתרגלים, וכבר לא זוכרים איך לאהוב צלילים, איך ליהנות ממוסיקה- יודעים רק להרגיש מילים. והיא גם לא זוכרת איך לאהוב. כי בסופו של דבר, מתרגלים כבר לעמוד מאחורי המצלמה, להיות תפאורה בחיים של כולם, זו שתקועה בצד, שלא יודעת שמצלמים והיא בטעות בתמונה. זו שפוחדת להצטלם. שיראו דברים אחרים זו שמסתכלת על אחרים נהנים, יוצאים, צוחקים, מחייכים בתמונות, בבריכה, בפאב, בחו"ל, במסיבה, אבל נמצאת מחוץ לתמונה, מסתכלת במבט חלול מהצד. ומוותרת על הרגע שהפך אותה לכ"כ שונה. לכ"כ ריקה אז היא כותבת על זה. והיא מדמיינת את עצמה מזיזה את המצלמה מצלמת כל רגע שם. ומקווה.
0 תגובות
שתהיי לי הסכין - 18/9/2008
02/01/2018 23:10
מלוכלכת מבפנים
לפעמים כשאני אצלך. אני צריכה משהו- אוכל, שתיה. 
שאלה. 
חיבוק. 
לפעמים כשאני אצלך- אני מעבירה ימים בלי מנוחה. 
תמיד כשאני אצלך- אני פוחדת לשאול אותך. ומעבר לכל הדברים שעשית בעבר תמיד נשארתי כאן- איתך. 
אולי תכפר על זה. ותחזור אלי. יש לך מקום אצלי. אני יודעת לסלוח. תמיד ידעתי. אבל לא אפשרתי. כי לא ניסו מספיק. 
תנסה, אני רוצה. 

ולמה אני פוחדת לדבר אליך?. 
אולי בגלל הדברים שעשית.
- אותם דברים שאני מתעקשת שהעברתי הלאה. ויודעת שלא. 
אבל כשאני צריכה משהו- אני מסתכלת עליך 
ופוחדת שתרים את הקול- שתצעק. שתפגע. אז אני שותקת. 
אני שונאת אותך. את מה שהפכת להיות בדקה. שבריר שניה מבחינתך. ארבע שעות מבחינתי. 

כשאני לידך. 
זה פחד. 
מה יקרה עכשיו- האם נריב, האם נאהב. 
האם נשכב. 
האם אני שוב אשמע את קולך המנחם? קול שהרים אותי אז. 
הפחד התמידי ממה שתעשה לי. שוב. 
אבל אתה. אתה קשור אלי. אתה חלק מבשרי. ולמרות כל זה אני אסלח לך על הכול, אם תחזור להיות חלק מחיי. 
ותעזור לי להפסיק לשנוא אותך. או את עצמי. שתיהיה שוב אותו אדם- שהיית בשבילי.
0 תגובות
חלומות של אתמול הם..
02/01/2018 22:54
מלוכלכת מבפנים
ישרא- בלוג שלח הודעה שהוא נסגר.
הוא היה לי אור ובית משנת 2005.
הוא ריכז את כל שנות ההתבגרות הצבא והמעבר.
הוא היה הבית, עד שהקמתי בית משלי.
ממש שבוע לפני ההודעה על הסגירה נולדה לי הילדה.
אני מאחלת לי, ולה, ולבעל שהיא תהיה האור שלו חיכתי.
לאט לאט אעבור על הפוסטים במקום הישן ואשמור פה את הזכרונות והנקודות שצריך.

כי גם להתחלה חדשה צריך להיות מקום ממנו הכול התחיל.

2 תגובות