שאלה.
חיבוק.
לפעמים כשאני אצלך- אני מעבירה ימים בלי מנוחה.
תמיד כשאני אצלך- אני פוחדת לשאול אותך. ומעבר לכל הדברים שעשית בעבר תמיד נשארתי כאן- איתך.
אולי תכפר על זה. ותחזור אלי. יש לך מקום אצלי. אני יודעת לסלוח. תמיד ידעתי. אבל לא אפשרתי. כי לא ניסו מספיק.
תנסה, אני רוצה.
ולמה אני פוחדת לדבר אליך?.
אולי בגלל הדברים שעשית.
- אותם דברים שאני מתעקשת שהעברתי הלאה. ויודעת שלא.
אבל כשאני צריכה משהו- אני מסתכלת עליך
ופוחדת שתרים את הקול- שתצעק. שתפגע. אז אני שותקת.
אני שונאת אותך. את מה שהפכת להיות בדקה. שבריר שניה מבחינתך. ארבע שעות מבחינתי.
כשאני לידך.
זה פחד.
מה יקרה עכשיו- האם נריב, האם נאהב.
האם נשכב.
האם אני שוב אשמע את קולך המנחם? קול שהרים אותי אז.
הפחד התמידי ממה שתעשה לי. שוב.
אבל אתה. אתה קשור אלי. אתה חלק מבשרי. ולמרות כל זה אני אסלח לך על הכול, אם תחזור להיות חלק מחיי.
ותעזור לי להפסיק לשנוא אותך. או את עצמי. שתיהיה שוב אותו אדם- שהיית בשבילי.
;){kind=link}