מישהו הסתכל פעם מחוץ לתמונה ההרמונית הזאת, מישהו הסתכל בשולי התצלום? וראה את האישה הזו, שכלל לא שמה לב שמצלמים, שעיניה מזוגגות בכיוון שונה מהמצלמה, לא מבחינה שמנציחים את הבדידות שלה בפעולה פולשנית כמו צילום?
הם תמיד מחייכים בתמונה, המצולמים, כאילו יש רק רגעים יפים בחיים, כאילו אלה החיים שלהם, בפאב הזה, בבריכה הזאת, ורק החליטו לצלם אותם ברגע לא מודע.
איך נראת אישה שבדידותה גדולה ממנה? איך נראת האישה שרגעייה המחויכים מעטים מכדי לצלם אותם? איך נראת האישה שמשתדלת לא להצטלם?
תסתכלו על התמונות, כולם שם, כולם עושים הכל, אבל יש את המישהי הזו שעומדת בצד וחיה את החיים שלהם במקרה הטוב ובמקרה הרע לא חיה כלל. ימים על ימים עם הטלוויזיה בבית, עם הספר, מהעבודה הביתה, למיטה ולקום ליום חדש שדומה לקודמו. אוכל הוא סתם משהו אורגני שמונח על הצלחת ויש לו אותו טעם כמו מה שהיא אכלה אתמול, כי ארוחות הם לא האוכל אלא מי שאוכל בחברתכם, מקלחת היא אותה מקלחת ששורפת את העור- במים הכי חמים לוודא שעוד חיים, יום אחרי יום, בשביל מה להתבשם? בשביל מה להתאפר? מה, כבר עבר יום שלם מאז שהוא התקלחה בפעם האחרונה?
גם אין לה חברים, או לפחות לא הרבה, או הרבה לא אמיתיים. אחת להמון זמן היא מוצאת ידיד ותיק ויוצאת איתו לבילוי שמעניק לה רגעי חסד, רגעי חסד שמחזיקים את הבטחון העצמי שלה איכשהו מעל קו המים, ומזכירים לה עד כמה נחמד זה חברים, כמה פופולרי היא יכולה להיות, כמה היא נראת כמוהם אם מסתכלים לרגע. ואז היא חוזרת הביתה והכל חוזר לקדמותו, הבדידות פשוט חריפה יותר. האמת שלה ואין לה אהבה. מדי פעם היא רואה איזה בחור מנשק בחורה או מרפרף בידו עליה, והמחווה הזאת, הכל כך פשוטה, היומיומית, מזכירה לה, וגורמת לה להשתוקק כל כך, איך זה להרגיש נאהבת, לדעת שחושבים עליך, שהיא חלק משמעותי בתמונה של מישהו אחר, שגם היא שחקנית בהצגה של כולם. או בהצגה של מי שהרס את היופי הנתעב הזה.
אבל היא כבר לא זוכרת איך להיות אחרת, היא "התרגלה לעצמה", שקט יכול להיות דבר שמוציא מהדעת, אבל גם אליו מתרגלים, וכבר לא זוכרים איך לאהוב צלילים, איך ליהנות ממוסיקה- יודעים רק להרגיש מילים. והיא גם לא זוכרת איך לאהוב. כי בסופו של דבר, מתרגלים כבר לעמוד מאחורי המצלמה, להיות תפאורה בחיים של כולם, זו שתקועה בצד, שלא יודעת שמצלמים והיא בטעות בתמונה. זו שפוחדת להצטלם. שיראו דברים אחרים זו שמסתכלת על אחרים נהנים, יוצאים, צוחקים, מחייכים בתמונות, בבריכה, בפאב, בחו"ל, במסיבה, אבל נמצאת מחוץ לתמונה, מסתכלת במבט חלול מהצד. ומוותרת על הרגע שהפך אותה לכ"כ שונה. לכ"כ ריקה אז היא כותבת על זה. והיא מדמיינת את עצמה מזיזה את המצלמה מצלמת כל רגע שם. ומקווה.
;){kind=link}