זה הדמעות שמתמוססות לי בפה
והטעם המר שבכל דבר.
כבר שבוע ללא קולה. והנה ה"תסס"
של הפחית החדשה
הלגימה. לתוך הפה.
והטעם הנורא.
זה טעם של דם. ממקור לא ברור.
מהנשמה.
כמו חזיר שנולד.
או תינוק- בן אנוש
אבל לי מתאים תאור החזיר יותר
כולו מכוער- נולד. צווחה ראשונה
לא ברורה , שונה משל שאר החיות.
חי את חייו בזבל. ולבסוף נשחט.
ככה הלב שלי.
פרפקציונסטיות תהרוג אותי.
או החוסר מוטיבציה.
או הזיכרונות.
אני מנסה להחיות את עצמי. להיות נערה מתבגרת.
להתרועע עם גברים
ושוב אני נחשקת.
ושוב רוצים אותי.
ושוב אני תפוסה ואהובה.
ושוב אני אוהבת תהרגשה.
ושוב סקס מפריע לי.
ושוב אני בוכה.
ובוכה
ובוכה.
(כבר לא חותכת. כבר לא קופצת, כבר לא נושמת.)
כבר לא רוצה
רק בוכה.
;){kind=link}